מאמר מאת ד"ר גילת גופר ומירי ויגודני-פלמ"ח, מגזין "עת-מול" 257, יולי 2018, בהוצאת "יד בן-צבי".
בכל זאת חבר מיוחד
כשחזר לשם [לשדה בוקר] עם התפטרותו השנייה, התלוותה אליו ואל רעייתו פולה מזכירת הקיבוץ הצעירה, אביבה פופר.
"בדקנו יחד את הצריף ופולה אמרה מה הם צריכים", היא משחזרת […] הוחלט לשפץ ולהרחיב את הצריף, עד לשטח של 100 מ"ר — משכן צנוע אולי בסטנדרטים של ראש ממשלה בדימוס, אבל חריג בהשוואה לתנאי המגורים בקיבוצים באותה עת, ודאי למשק זעיר וצעיר כשדה בוקר. "הוא היה אמנם חבר מן המניין, אבל בכל זאת חבר מיוחד", הסבירה פופר.
(אורי משגב, 'בן־גוריון, הדעיכה', הארץ, 4.4.2012)
החלטתו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, לעזוב הכול ולעבור לחיות ביישוב קטן ומרוחק בנגב — שדה בוקר — הייתה הפתעה לרבים. האתגרים שליוו את הקמת המדינה לא היו קרובים לפתרון בעת התפטרותו בסוף שנת 1953 — העלייה וקליטתה, אי שקט בגבולות, ביסוס המוסדות ובעיות הכלכלה המשיכו ללוות את המדינה הצעירה. למרות כל אלה, התפטר בן-גוריון מתפקידיו כראש ממשלה ושר ביטחון ועבר לחיות בנגב, מהלך ששינה את חייו של בן-גוריון ואת התפתחותו של שדה בוקר. הוא אמנם חזר לממשלה בשנת 1955 :בפברואר למשרד הביטחון — אחרי התפטרות לבון, ובנובמבר לראשות הממשלה, אבל ביתו נשאר במדבר. בחגים, מועדים, חופשות וימי הולדת בילה בצריף בשדה בוקר ונוכחותו הורגשה בו עוד יותר לאחר התפטרותו השנייה בשנת 1963.
השאלה מדוע החליט בן-גוריון לעזוב את התפקיד החשוב שמילא ולעבור לנגב נשארה פתוחה. במכתב ההתפטרות שנמסר לנשיא, יצחק בן-צבי, ב-2 בנובמבר 1953 כתב: "זה שש שנים שאני פועל מתוך מתיחות עליונה ומאמץ נפשי עצום, ומסופקני אם הזולת יבין זאת גם לאחר הסברתי".
אך גם בני זמנו וגם חוקרים שעסקו בנושא מאוחר יותר העלו השערות רבות לסיבות נוספת להחלטה הדרמטית — האם זה נבע מתסכול? מרצון לחזור לימיו הראשונים בארץ, כשהיה צעיר ועבד בחקלאות? היו שטענו שעבר לנגב כדי לשמש דוגמה אישית לאחרים. על כך הוא אמר בעצמו שלא התכוון להיות דוגמה.
גם את הסיבה להתפטרותו הסופית ב־1963לא נימק. רבים סברו כי הפרישה הייתה קשורה ל"פרשה" — פולמוס פוליטי הקשור לשאלת האחריות ל'עסק הביש' במצרים. סברה אחרת קושרת את ההתפטרות ללחץ האמריקני בקשר לכור בדימונה.
קנאה בחלוצים
מי שהכיר את בן-גוריון הופתע פחות מבחירתו לעבור לנגב. הנגב מוקם גבוה בסדר העדיפויות שלו כמנהיג שנים רבות לפני שהחליט להתגורר בו. כבר בספר שכתב יחד עם יצחק בן-צבי בתקופת מלחמת העולם הראשונה, 'ארץ ישראל בעבר ובהווה', הזכיר את הנגב בתור עתודת קרקע חשובה לציונות.
משנות ה־30 של המאה העשרים, לא חדל לפעול להכללת הנגב במדינה היהודית שתקום ולעודד את ההתיישבות בו.גם כראש ממשלה, לאחר הקמת המדינה, המשיך לבקר באזור. כך קרה גם במאי 1953 ,כאשר נסע לפתיחת 'מעלה העצמאות' בדרך לאילת. בדרך ראה צריף וקבוצת אנשים. הוא עצר וגילה שצעירים אלה מקימים במקום יישוב, שתוכנן על ידם במקור להיות חוות רועים. היו אלה ראשוני 'שדה בוקר'.
למחרת, כשחזר ללשכתו, כתב להם: "לא קינאתי מעולם באיש או בקבוצת אנשים […] לא ברכוש ובתואר […] אולם בביקורי אצלכם היה לי קשה לדכא בלבי מעין רגש של קנאה: למה לא זכיתי להשתתף במעשה מעין זה?".לאחר זמן מה ביקש בן-גוריון, ראש הממשלה בן ה־67 להצטרף אל קבוצת הצעירים.
מלבד המיקום, משכה אותו גם העובדה שקבוצה זו לא הייתה שייכת לאף אחת מהתנועות הקיבוציות וחבריה באו מקשת תנועתית רחבה.
כך תיאר זאת יצחק נבון, שהיה מזכירו: "יום אחד הושיט לי ציור מלבני ובתוכו קו. 'אני רוצה שיבנו לי צריף שיראה כך: ספרייה מטבח וחדר שינה. שני שליש ספריה ושליש כל היתר'".
הבקשה להצטרף לקיבוץ לא התקבלה בהתלהבות והיו לא מעט הסתייגויות. אבל בסופו של דבר, לאחר דיון והתלבטות, החליטו החברים לקבל את הזוג המבוגר.
"לכתֵך אחרי במדבר"
בדצמבר 1953 התיישבו פולה ודוד בן-גוריון בשדה בוקר. על בניית הצריף — מלבן פשוט דומה מאוד לשרטוט הראשון של בן-גוריון — היו אחראים אנשי סולל בונה.
בן-גוריון תיאר את ביתם החדש במכתב לגאולה בתו: יש מסדרון סגור, ארוך ודי רחב, המשמש בשעת הדחק גם חדר אורחים, ואמא מכריחה הבחורים לנשול נעליהם בפתח. לאמא יש חדר שינה מרווח, שאף הוא יכול לשמש חדר אורחים או חדר אורחות. משמאלו יש חדר אמבט צר, עם תנור על גז וגם מחמם שמשי, שאינו מחמם כל כך.
יתכן שבקיץ ייטיב דרכו. משמאל — חדר שינה צר שלי. לבסוף חדר עבודה שלי שבו גם הספרייה. כשהגנרטור פועל — יש הארה והסקה חשמלית. הגנרטור מתחיל לפעול בשעה 30.4 אחה"צ עד שש בבוקר בערך. שכחתי העיקר – יש גם מטבח לא גדול ביותר עם כירים על גז ומקרר המוסק על ידי נפט, ואמא לא מרוצה ממנו ויחליפו אותו. (שדה בוקר 1953.12.30)
פולה הפתיעה את בן-גוריון — הוא חשב שהיא תישאר בביתם בתל אביב. אבל לא רק שעברה עמו לנגב והפכה את שדה בוקר לביתה, אלא שהשתלבה בחיי החברה במקום יותר מבן-גוריון. אף שלא רצה לכפות עליה את המעבר, היה קשה לו בימים שבהם לא הייתה בבית.
כך כתב לה: "לאחר שנסעת נעשה עצוב מאד. אני מרגיש כאילו נתרוקן הבית, ועב ענן כבד נתלה על השמים". (מכתב לפולה, שדה בוקר 1954.1.13.)
לילדים אני משיב ראשונה
משעה שעבר לשדה בוקר קיבל בן-גוריון מכתבים רבים אולי אפילו רבים מדי שכן הוא הרגיש שהם ממלאים הרבה מסדר יומו. כך כתב למשפחת בנו עמוס: "תוכל לשער לך בעצמך כמה מכתבים ומברקים קיבלנו מחברים, ממכרים, מאנשים בלתי ידועים מהארץ ומחו"ל […] ובערב אני יושב ועונה לכל אחד, לפחות מלים אחדות. אך יש שעלי לכתוב גם מכתבים ארוכים".
מכתבים רבים היו מילדים, להם ניסה לענות במהרה, "לילדים אני עונה ראשונה", כתב.
כך כתב לו למשל דוד גדליהו בן ה־11: קראתי עליך בעתונים, ושמעתי עליך ברדיו שאתה ואשתך, עברתם מתל אביב לשדה בוקר. קראתי את מאמרך בעתון דבר. וכך אני מחפש מה לקרוא עליך ואני מוצא קצת. אז החלטתי לשלוח מכתב אליך. ואולי תענה לי חשבתי בליבי, ואם תענה לי על השאלות אשמח מאד.
בן-גוריון השיב לו תוך ימים אחדים: "לדוד גדליהו בנוה-עוז — שלום. במכתבך יש הרבה שגיאות, עליך ללמוד הרבה". ובהמשך: "אילו לא היה יותר טוב בשדה בוקר — לא הייתי בא הנה. פה טוב – כי פה מדבר שממה, ויש ליצור הכל מחדש […] ואין שמחה ותענוג יותר גדולים מלהתחיל מבראשית".
בן-גוריון עצמו ביקש שיתייחסו אליו כאל שווה, שיקראו לו דוד, שיאפשרו לו לעבוד בשדה. אבל לפני שהיה יוצא לשדה, נאלצו מלוויו הביטחוניים לסרוק את השטח ולהתלוות אליו בכל שעות העבודה. לכן עבד בעבודות אחרות, והתקבע כעובד בדיר.
הוא לא החזיק מעמד בעבודה זו — יום אחד לאחר שהרים כבשה, חש בכאב גב ולא יכול היה להמשיך. מכאן היה תפקידו איסוף נתונים מטאורולוגיים.
למרות פער הגילים, השתלב בן-גוריון בחיי הישוב הקטן וראה עצמו חלק מהמקום. כשחנכו את חדר האוכל החדש ישב עם החברים במסיבה ושר איתם עד שעה מאוחרת, גם לנוכח מחאות השומרים שלו.
"בן-גוריון יושב, דופק עם שני אגרופים על השולחן ושר שירי מולדת עם כל הצעירים. האם מישהו יכול מזה להבין למה בן-גוריון בא לשדה בוקר, בבקשה. אני נשארתי המום". כתב על האירוע, אהרונצ'ו, אחד מחברי הקיבוץ.
חברות מיוחדת התפתחה בינו ובין אחד החברים המבוגרים יותר — יהושע כהן. כהן היה חבר בלח"י לפני הקמת המדינה, תנועה יריבה לבן-גוריון. למרות זאת הפכו השניים חברים קרובים.
תהלוכה בלתי רגילה של כל גדולי העולם
כמעט בין לילה הפך שדה בוקר, הישוב הקטן והמבודד, למרכז מבקרים: מבוגרים וצעירים, אזרחים וילדים, צלמים, מנהיגים, אנשי רוח וגם אנשי תקשורת באו לבקר את בן-גוריון — והישוב הקטן והמבודד הפך ידוע בארץ ואפילו בעולם.
עברה פה תהלוכה בלתי רגילה של כל גדולי העולם. ואנחנו היינו צעירים, באיזה שהוא אופן התעלמנו מהעניין הזה בצורה שעכשיו פשוט מעוררת חרטה. אנחנו הגשנו להם את האוכל שלנו, בחדר האוכל שלנו, עם הסינרים הפשוטים שלנו. (אביבה פופר, חברת הקיבוץ)
בין המבקרים הידועים יותר היו מהנדרה מלך נפאל, אדנאואר שהיה הקנצלר הראשון של גרמניה המערבית וכן גי מולה שהיה ראש ממשלת צרפת, שביקרו אותו לאחר תום כהונתם, נשיא בנין (אז דהומיי) ומנהיגים ישראלים.
כשהגיעו מנהיגים מהעולם ניצחה פולה על האירוח והביאה לחדר האוכל כלים ומפות מיוחדים. היא הייתה דואגת לסידור השולחנות אבל הסתמכה על האוכל שבישלו לחברי הקיבוץ והתאימה אותו לאירוע.
חלק מהמבקרים זכו להצטרף לצעדה היומית של בן-גוריון. כך כשהגיע דאג המרשלד, מזכיר האו"ם לצריף, כתב בן-גוריון ביומנו: בבוקר אכלנו ארוחת בוקר וצעדנו חמישה קילומטרים כשצלמים רצים אחרינו […] ולאחר ששתינו קפה בקיבוץ נתכנסנו כולם ודנו על סעיף 8 ועל סימון הגבול הסורי-הישראלי בצפון […] לאחר צאתם — רווח לי. אוכל לנוח לפחות עד מחר לפנות ערב ולעסוק בקריאה בלי הטרדות והפרעות מבחוץ. (2.1.1959).
גם בני המשפחה נהגו לבקר בצריף. אבל פולה אמרה בצער וגם בחיוך ביקורתי — אתה קורא לנוער לבוא ולהתיישב בנגב, אך בני המשפחה שלך לא נענו לקריאה.
הבית הקטן לא יכול היה להכיל את המבקרים הרבים שהגיעו וכבר ב־1954 הוגדל ונוספה לו מרפסת סגורה. אחר כך נבנה חדר שינה לבן-גוריון והוגדל חדר האורחים. הצריף היה גדול מצריפי יתר החברים שכללו חדר ומטבחון, אבל לרוב הבינו החברים את הצורך המיוחד — כפי שציינה אביבה פופר — בן-גוריון נתפש כחבר מיוחד.
ממשה לגנדי
בלב הצריף נמצא חדר העבודה של בן-גוריון ובו חלק מספרייתו. 5,000 הספרים משקפים את תחומי התעניינותו: פילוסופיה, היסטוריה, גיאוגרפיה, צבא וביטחון.
בספריה בולטים במיוחד ספרים שהם חלק מהמורשת היהודית המסורתית שהיום יש שנוהגים לראותם כספרים הקשורים בעיקר לשומרי מסורת. אבל בן-גוריון, כמו רבים אחרים, שאב מתוך מסורת זו מבלי להיות דתי, מאמין או שומר מצוות. במיוחד התעניין בתנ"ך, שבו ראה מסמך היסטורי. הוא אף ייסד חוג תנ"ך שכלל חוקרים, מנהיגים ואישי ציבור.
לא רבים החפצים בצריף שאנו יודעים מתי ואיך הגיעו למקום. אלה הידועים לנו מעניינים במיוחד. כך למשל, כשארגן מחדש את ספרייתו, ביקש בן-גוריון למקם את פסל משה במקום הגבוה ביותר בספרייה, ממזרח ומול שולחן עבודתו. אפשר לראות בכך את החשיבות שנתן לדמותו של משה כמנהיג שהוביל מעבדות לחרות.
בחדר השינה שלו תלוייה רק תמונה אחת — תמונתו של מהטמה גנדי. בן-גוריון מצא את התמונה במגזין, ביקש למסגר אותה ותלה אותה בחדר השינה שלו. עוד בולטות בבית מתנות מקהילות שאיתן היה בקשר, כמו לדוגמה תעודת הוקרה ממשפחות דרוזיות שכולות וכף בנאים שנתנו לו ראשוני דימונה.
מצריף לשכונה
בצוואתו ביקש בן-גוריון: אבקש כי המבנה בשדה בקר אשר שמש כמקום מגורי עד ליום פטירתי ישמר בצורתו הנוכחית על כל הרהוט, הספרים וכתבי העת המצויים בו. […] בקשתי כי לאחר מותי יהיו בית המגורים בשדה בקר על הספריה והנכסים שבו פתוחים לצבור הרחב.
שנה לאחר מותו, נחנך הצריף כמוזיאון. הוא נשמר קרוב ככל האפשר למצבו בזמן מותו של בן-גוריון, בסוף שנת 1973 .הבית מאפשר הצצה לא רק לחייו של דוד בן-גוריון ורעייתו פולה, אלא גם היכרות עם התרבות החומרית של ישראל בשנותיה הראשונות: הריהוט, כלי האוכל, סידור הבית — כולם מצביעים על הסגנון הישראלי עד שנות השבעים.
* * *
רבים מהישראלים זוכרים את הביקור בצריף בן-גוריון בשדה בוקר מילדותם וזוכרים בוודאי את חווית המפגש הבלתי אמצעי עם סביבת המגורים של מנהיג ידוע ועם צדדים מוכרים פחות של דמותו. עם השנים, התרחב אתר הצריף ונוספו תערוכות וחללי פעילות בבתי הקיבוץ הישנים בסביבתו.
בשנת 2014 ,כחלק מתכנית 'ציוני דרך' לחידוש ופיתוח אתרי מורשת מוחשיים ולאחר תהליך פיתוח ממושך, התחדש האתר. כעת נמצא הצריף בלב סביבה מוזיאונית חדשנית המציעה חוויות מגוונות והכרות עם זוויות שונות של חייו של דוד בן-גוריון וחזונו.
במתחם המחודש נעשה שימוש בטכנולוגיות עכשוויות להנגשת הנושאים הקשורים לבן-גוריון, מנהיגותו ורעיונותיו, לקהל המבקרים המגוון.
מירי ויגודני-פלמ"ח — מנהלת ואוצרת צריף בן-גוריון בשנים 1996-2021.
ד"ר גילת גופר — היסטוריונית במכון למורשת בן-גוריון ובמכון בן-גוריון לחקר ישראל. חוקרת ציונות ומגדר.
