משמעות הנגב
שדה-בוקר, 17.1.55
הנגב הוא עריסת אומתנו, אזור התורפה המסוכן של המדינה ותוחלתה הגדולה.
כשאברהם אבינו נצטווה ללכת מארצו וממולדתו באור-כשדים, לארץ היעודה – הלך ונסע הנגבה. לאחר שהרעב הוריד אותו מצרימה – שב ועלה הנגבה. אחרי מהפכת סדום, חזר "אַרְצָה הַנֶּגֶב, וַיֵּשֶׁב בֵּין-קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר". (ברא' כ' 1).
גם יצחק בנו היה יושב בארץ הנגב, וכאן פגש ברבקה בבואה מארם נהריים. והסיבה ברורה: זה היה חלק-הארץ הפחות מיושב ומאוכלס, כמו בימינו אלה, ו"העולה הראשון מעיראק" מצא בנגב מרחב חָפשי וריק, כאשר לא מצא בכל שאר חלקי הארץ.
גם המרגלים ששלח משה לתור הארץ עלו תחילה בנגב, ומשם באו לחברון. והמלך הכנעני הראשון אשר נתקלו בו בני ישראל במסעיהם מהדרום לצפון היה מלך ערד, היושב בנגב.
בתנ"ך לא נמצא אף פעם המבטא המשובש של ימינו – "לרדת" לנגב. בתנ"ך "עלו" הנגבה. כאז כן גם היום, הנגב הוא המרחב הגדול והריק של ישראל. מאז דרכו בה רגלי האבות, עברו על הנגב הרבה חליפות ותמורות, וערי הנגב החרבות עדות הן למאמצי דורות, מימות האבות ועד המאה השביעית, כלומר עד גמר התקופה הביזנטית, ליישב השממה. הכיבוש הערבי שם מאמצים אלה לאַל.
התנ"ך מבחין בין ששה חבלי הנגב: נגב-ערד, זהו מדבר יהודה ממזרח באר-שבע עד לקצה ים המלח; נגב יהודה – הנגב המרכזי; נגב ירחמיאלי ונגב הקיני – שניהם כנראה בדרום הנגב; נגב הכרֵתי, כנראה הנגב המערבי לצד פלשת; נגב כלב, כנראה חלק מנגב יהודה.
הנביאים לא השלימו אף פעם עם שממות הנגב, וישעיה בן-אמוץ התנבא: "יְשִֹשֹוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת – – – אָז יְדַלֵּג כַּאַיָּל פִּסֵּחַ, וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם, כִּי-נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם, וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה, וְהָיָה הַשָׁרָב לַאֲגָם, וְצִמָּאוֹן – לְמַבּוּעֵי מָיִם. – – – וְהָיָה-שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶך, וְדֶרֶך הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ. – – – וְהָלְכוּ גְּאוּלִים וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן, וּבָאוּ צִיוֹן בְּרִנָּה וְשִֹמְחַת עוֹלָם עַל-רֹאשָׁם שָֹשֹוֹן וְשִֹמְחָה יַשִֹּיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה." (ישעיהו לה' 1—9).
כאן נפרטו כל המפעלים העיקריים לפיתוח הנגב, שלא עבר זמנם גם בימינו אלה.
וירמיהו התנבא: "כִּי-כֹה אָמַר ה': כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל-הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל-הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת – כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת-כָּל-הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם. וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה. – – – שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב – כִּי-אָשִׁיב אֶת-שְׁבוּתָם, נְאֻם-ה'" (ירמיהו לב' 42—44).
ההר, השפלה והנגב – הם שלושת חלקי הארץ שירשו היהודים במערב הירדן בימי בית ראשון, כי לא יכלו לרשת עמק החוף – כי לתושבי העמק היה "רכב-ברזל" ולא יכלו להם בני ישראל.
שלשה מלכים מבית דוד חתרו להגיע לקצה הדרומי של הנגב ולעשות אילת לנמל יהודי בלשון ים סוף: שלמה, יהושפט ועוזיהו (או עזריה). הדרך לאילת – הערבה, והעיר אשר על שפת ים סוף, היו תחילה נחלת אדום. בימי דוד נכבשה אדום, יורשו של דוד, שלמה המלך, שכיוון כל מאמציו להגדיל עושר ארצו בדרכי-שלום, העריך חשיבותה הכלכלי והמדינית של אילת… "וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן-גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת-אֵלוֹת, עַל-שְׂפַת יַם-סוּף-בְּאֶרֶץ אֱדוֹם." (מלכים א', ט' כ"ו). התפלגות המלוכה בימי רחבעם הביאה לאבדן אילת. המלך הרביעי אחרי רחבעם, יהושפט בן אסא, השכיל לכרות ברית עם אחאב מלך ישראל, ועל ידי כך יכול היה לכבוש את אילת, וניסה לחדש הספנות העברית שהחל בה שלמה המלך. גם אחזיה, בנו של אחאב, רצה להשתתף בשיט בים סוף – אבל יהושפט דחה הצעת שותפות זו: "אָז אָמַר אֲחַזְיָהוּ בֶן-אַחְאָב, אֶל-יְהוֹשָׁפָט, יֵלְכוּ עֲבָדַי עִם-עֲבָדֶיךָ, בָּאֳנִיּוֹת; וְלֹא אָבָה, יְהוֹשָׁפָט." (מל"א כ"ב נ'). בגלל מריבה זו נחלשה יהודה, ואילת אבדה שוב ליהודים. עברו עוד פעם ארבעה דורות, והמלך אמציה בן יואש, מלך יהודה, הכה את אדום בגי-המלח ותפס את סלע (בירת אדום) במלחמה (מל"ב יד' ח') ובנו עוזיה (עזריה) שהיה אחד מגדולי מלכי יהודה, אם לא הגדול בהם, "הוּא בָּנָה אֶת-אֵילַת, וַיְשִׁבֶהָ לִיהוּדָה" (מלכים ב', יד' כ"ב).
מכל הדמויות המדיניות בתנ"ך אין אף אחד הקרוב לרוח זמננו – כעוזיהו מלך יהודה. הוא הבין [שיש] לחזק את צבאו, לשכלל אימונו וזיונו: "וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל-הַצָּבָא, מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים, וְשִׁרְיֹנוֹת, וּקְשָׁתוֹת–וּלְאַבְנֵי, קְלָעִים. וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב, לִהְיוֹת עַל-הַמִּגְדָּלִים וְעַל-הַפִּנּוֹת, לִירוֹא בַּחִצִּים, וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת." (דברי הימים ב' כ"ו י"ד-ט"ו) – זה היה "חיל התותחנים" הראשון בתולדות יהודה וישראל. "וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד-לְמֵרָחוֹק, כִּי-הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי-חָזָק." בעזרת צבא מאומן ומזוין זה הרחיב עוזיהו גבולי מלכותו במערב ובמזרח: " וַיֵּצֵא, וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים, וַיִּפְרֹץ אֶת-חוֹמַת גַּת וְאֵת חוֹמַת יַבְנֵה, וְאֵת חוֹמַת אַשְׁדּוֹד; וַיִּבְנֶה עָרִים, בְּאַשְׁדּוֹד וּבַפְּלִשְׁתִּים. וַיַּעְזְרֵהוּ הָאֱלֹהִים עַל-פְּלִשְׁתִּים וְעַל-הערביים (הָעַרְבִים), הַיֹּשְׁבִים בְּגוּר-בָּעַל—וְהַמְּעוּנִים. וַיִּתְּנוּ הָעַמּוֹנִים מִנְחָה, לְעֻזִּיָּהוּ; וַיֵּלֶךְ שְׁמוֹ עַד-לְבוֹא מִצְרַיִם, כִּי הֶחֱזִיק עַד-לְמָעְלָה" (דברי הימים ב' כו'). אולם מלך גבור ונבון זה לא הסתפק בכיבושי-חרב. הוא הבין שעליו לפתח הארץ, להרחיב התיישבותה, ולהפריח השממה. "וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר, וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים–כִּי מִקְנֶה-רַּב הָיָה לוֹ, וּבַשְּׁפֵלָה וּבַמִּישׁוֹר; אִכָּרִים וְכֹרְמִים, בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל-כִּי-אֹהֵב אֲדָמָה, הָיָה" (שם).
יחד עם החיזוק הצבאי והרחבת ההתישבות וכיבוש הים בדרום, באה גם פריחה רוחנית ותרבותית שלא היתה כמוה לפנים. בימי עוזיה קמו נביאי-הספר הגדולים: עמוס, הושע, ישעיהו, אשר הורישו לעם היהודי ולאנושיות כולה תורת הצדק, החסד והאחווה האנושית וחזון הגאולה באחרית-הימים, כאשר לא עשה לפניהם שום איש בישראל או בעמים. ואין זה מקרה שמלך גדול זה זכה שתולדות חייו ומעשיו יכתבו על ידי גדול נביאי ישראל, ישעיהו בן אמוץ, דבר אשר לא זכה לו שום מלך ביהודה ובישראל.
הודות לכיבושים ולמפעל הפיתוח של עוזיהו בדרום ובמדבר – נשארה אילת בידי היהודים במשך שלושה הדורות – בימי עוזיהו, יותם ואחז. גם יותם בנו של עוזיהו המשיך במפעל הפיתוח של אביו והרחיב גבולי ארצו הדרומית במזרח: "וְעָרִים בָּנָה, בְּהַר-יְהוּדָה; וּבֶחֳרָשִׁים בָּנָה, בִּירָנִיּוֹת וּמִגְדָּלִים וְהוּא נִלְחַם עִם-מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן, וַיֶּחֱזַק עֲלֵיהֶם" (דברי הימים ב', כז' ד'-ה').
עם חורבן מלכות ישראל בימי המלך הושע בן אלה, נחלשה גם מלכות יהודה: "בָּעֵת הַהִיא, הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ-אֲרָם אֶת-אֵילַת לַאֲרָם, וַיְנַשֵּׁל אֶת-הַיְּהוּדִים, מֵאֵילוֹת; וארמים (וַאֲדֹמִים), בָּאוּ אֵילַת, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (מלכים ב', ט"ז 6).
צבא הגנה לישראל מחק המלים "עד היום הזה" מדפי ההיסטוריה. אחרי קרוב לאלפיִם שש מאות ושבעים שנה, שבה אילת להיות נמל ישראלי בלשון ים סוף, ויהודים באו אילת, וישבו שם, וכל הנגב הצפוני והדרומי הוא נחלת ישראל. בפעם הראשונה בתולדות עמנו שוכנת מדינת היהודים לשני ימים: לים התיכון במערב, ולים סוף בדרום, כפי שהובטח בתורה: "וְשַׁתִּי אֶת-גְּבֻלְךָ, מִיַּם-סוּף וְעַד-יָם פְּלִשְׁתִּים" (שמות כג' 31).
הנגב נתברך בעוד ים אחד, שאין לו ערך תחבורתי רב, כי הוא ים פנימי וסגור, וזהו ים המלח. אבל ים זה הוא יחיד במינו בעולם. הוא שוכן בבקעה העמוקה ביותר בכדור הארץ – כארבע מאות מטר מתחת לפני הימים, והוא עשיר במלחים ובמינרלים מכל ים אחר בעולם. (יש בו כשני מיליארדים טונים של אשלג, למעלה מעשרים מיליארד טונים של מגנזיום כלורי, למעלה מעשרה מיליארד של סודיום כלורי, כששה מיליארדים של קלציום כלורי, וקרוב למיליארד טונים מגנזיום של ברום ועוד.)
מאז נגאלו מרחבי הנגב על ידי צבא הגנה לישראל נחקר הנגב מחדש, אם כי עדיין לא במידה מספיקה. המחקר אישר דברי התורה על "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח' 9). מכרות הנחושת שהיו לשלמה המלך בנגב – לא נידלו. נתגלו עפרות נחושת עשירות בדרום הנגב, ועדיין לא נתגלה הכל. כן נמצאו בהרבה מקומות עפרות ברזל – ועדיין הדבר טעון חקירה עד כמה כדאי לנצלם מבחינה כלכלית.
כן נמצאו מכרות פוספט, שבחלקם הם כבר מנוצלים, ומהם נקבל החומר היקר שעתיד לייצר כוח אטומי: אורניום. נתגלו מחצבי גבס, שחם ושיש עשירים, מרבצי חול-זכוכית מן המובחר, קאולין, אבן ביטומין, חמר (אספלט) ועוד. ועדיין לא נחשפו כל האוצרות הספונים בחיק המדבר הגדול הזה ובמעבה אדמתו.
על הגבול המערבי הדרומי של משולש הנגב משתרע מדבר סיני, ועל הגבול המזרחי – מדבר ערב. הערבים הפכו לא מעט ארצות פורחות ומיושבות למדבריות, ואין השממה מפריעה לקיומם. מדינת ישראל אינה סובלת מציאות מדבר בתוכה. אם המדינה לא תחסל את המדבר – עלול המדבר לחסל את המדינה. הרצועה הצרה שבין יפו וחיפה, ברוחב של 15—25 קילומטר, המכילה רובו הגדול של העם בישראל, לא תעמוד לאורך ימים בלי ישוב רב ומבוצר במרחבי הדרום והנגב.
עוז-רוחם ויגיע-כפיהם של חלוצי העם בשלושת הדורות האחרונים, שינו פני הארץ עוד בהיותה תחת שלטון זרים. אבל עבודתם ויצירתם הצטמצמה במחצית הצפונית של ארצנו, שאדמתה פוריה בדרך כלל וגשמיה מצויים ומספיקים. המחצית הדרומית של המדינה הנקראת נגב – והיא מרבית אדמת המדינה, עמדה בשממונה זה מאות בשנים, מאז הכיבוש הערבי. גם התורכים והבריטים לא ניסו להפריח שממה זו. תחת השלטון הזר רבצה על הנגב קללת ירמיהו הנביא: "עָרֵי הַנֶּגֶב סֻגְּרוּ, וְאֵין פֹּתֵחַ" (ירמיהו, יג' 19). מאז 1939, לאחר פרסום "הספר הלבן" של ממשלת צ'מברלין, נאסרה על היהודים דריסת רגל בנגב. צבא הגנה לישראל החזיר שטח נרחב וריק זה לצאצאיו של המתיישב העברי הראשון בנגב לפני ארבעת אלפים שנה.
בנגב יבָּחן כושר היצירה והעוז החלוצי של ישראל – ומבחן זה יהיה גורלי. בנגב יבחן כושר המדע והמחקר היהודי. ועל אנשי המדע והמחקר שלנו שומה להתרכז בשדות-מחקר חדשים שלעמי הצפון לא היה בהם צורך: המחקר להמתקת מי-הים בתהליכים זולים, לניצול אנרגיה שמשית המרובה בארצנו וביחוד בנגב, יותר מבכל ארצות אירופה. לניצול כוח הרוחות לייצור כוח חשמלי, למניעת בזבוז מי הגשמים המועטים, הזורמים לשוא לים התיכון ולים המלח, ובסיכומם הכללי הם מגיעים לעשרות מליונים מטרים מעוקבים, שיש בהם כדי להפרות שטחים נרחבים בנגב. בנית אגמים לארכו ולרחבו של הנגב שיאגרו מי-הגשמים היקרים. חקירת הצמחיה המצויה בנגב על אף הצחיחות, בכדי לעמוד על הסגולות המיוחדות של הקרקע והגידולים האפשריים בחבלי הנגב השונים – וכדומה.
על אנשי המדע בישראל שומה לחשוף סודות הטבע המיוחדים לארצנו ולמצוא דרכים להשתלט על איתניו – ובזאת יפתחו דף חדש ומקורי במחקר המדעי, יעזרו להפרחת השממה המנחה כל עתידנו – ויתרמו אולי התרומה הגדולה ביותר שיש בכוח המדע לתרום לפתרון הבעיות האנושיות הגדולות: הפרחת השממה, ההולכת ונעשית לבעיה החיונית והגדולה ביותר לכל עמי אסיה ואפריקה ואוסטרליה; זאת אומרת למרבית הגדולה של המין האנושי.
בנגב יבחן הנוער היהודי – כשרו החלוצי, עוז רוחו ויזמתו היוצרת והכובשת. האם ייתפס להזדמנות הגדולה, היקרה והנדירה בתולדות כל עם – לחדש מעשי-בראשית ולהתמכר למפעלי יצירה המחייבים עירוי הסגולות הנעלות והמופלאות ביותר הגנוזות בנפשו של כל אדם, סגולות הגבורה היוצרת המשתלטת על איתני הטבע, ומעצבת גורל עם וארץ, ומרבה תפארת-חיים המבהיקה לדורות.
בנגב יבחן העם בישראל ו[תיבחן] מדינתו – כי רק במאמץ מלוכד של עם מתנדב ומדינה מתכננת ומבצעת נוכל למשימה הגדולה של הפרחת השממה וישובה.
מאמץ זה יקבע גורלה של מדינת ישראל ומעמדו של עמנו בתולדות המין האנושי.
מקור: דבר, 21.1.1951
