איתן דוניץ, מנכ"ל המכון למורשת בן-גוריון, "מקור ראשון", 30.11.2022
הממלכתיות נתפסה כמושג נוסטלגי ומנותק, ובכל זאת, כמעט מאה שנים לאחר שנהגתה לראשונה, היא צצה מכל פינה. כיצד ניתן להבין זאת? האם היא לא הופכת למושג מטריה כללי שכל אחד מבין לפי דרכו?
מערכת הבחירות שהסתיימה המחישה את הרלוונטיות של סוגיית הממלכתיות. שוב ושוב אנחנו דנים בחינוך הממלכתי ובהחלתו על אוכלוסיות שונות, עוקבים אחרי ביקורים ממלכתיים של ראשי המדינה, תוהים כיצד ראוי לעצב טקסים ממלכתיים, ושופטים את התנהגותם הממלכתית או הלא-ממלכתית של נציגינו. הממלכתיות אף הולכת ונקשרת בארגוני הביטחון ובשירות המדינה, מתוך מגמה להרחיקם מהפוליטיקה. באחרונה היא נוספה לרוח צה"ל (למשטרה היא נכנסה לפני שנים אחדות) ונציבות שירות המדינה מבססת עליה את הקוד האתי. לצד זאת, ולא בפעם הראשונה, הצטרפה הממלכתיות לאוצר המילים הפוליטי עם ייסודה של מפלגת "המחנה הממלכתי" והטענה שמנגד כי הממלכתיות איננה נחלתו של מחנה אחד. לא יהיה זה מופרך להניח שבימים הקרובים נשמע את שמה עולה על שפתי נבחרינו מכל המפלגות.
חזרתה של הממלכתיות לשיח לא מובנת מאליה. שנים רבות נטען שישראל מתפרקת ל"שבטים" ושהמכנה המשותף שלה נשחק. הממלכתיות נתפסה כמושג נוסטלגי ומנותק, ובכל זאת, כמעט מאה שנים לאחר שנהגתה לראשונה, היא צצה מכל פינה. כיצד ניתן להבין זאת? האם היא לא הופכת למושג מטריה כללי שכל אחד מבין לפי דרכו?
כמי שחוקרים את הממלכתיות ועוסקים בהנחלתה ברוח בן-גוריון, אנחנו ב"מכון למורשת בן-גוריון", מבינים את הממלכתיות כחוזה חברתי בין האזרח לשלטון המדגיש את הטוב המשותף. הממלכתיות הופיעה לראשונה אצל בן-גוריון לאחר שגורש מהארץ במלחמת העולם הראשונה. בשעה הקשה ההיא, נראו המחלוקות הישנות כלא רלוונטיות למול האתגר המשותף. בהדרגה צמחה ההבנה כי על ההנהגה לבטא את התפיסות והעמדות המוסכמות ולא לממש את האינטרס הפוליטי הצר של הקבוצה ממנה הגיעה. הבנה זו התרגמה להקמת מוסדות הנמצאים בבעלות הציבור – הפועל למענם והם – למענו. רבים ממוסדות אלו הוקמו עוד בתקופת היישוב, ועם הקמת המדינה תבע בן-גוריון להרחיבם באופן שיחזק את המרכז המדינתי על פני מרכזי המשנה הפוליטיים-סקטוריאליים, ויחליף למשל את המחתרות המוטות פוליטית בצבא ממלכתי, ואת מערכת החינוך הזרמית-מפלגתית במערכת חינוך ציבורית-ממלכתית.
לפי תפיסתו של בן-גוריון הבעלות של הציבור איננה טכנית, ועל המוסדות הממלכתיים להנכיח עולם ערכים משותף. השאלות מהם מרכיביו של עולם הערכים הזה ולמי הוא משותף – נותרו פתוחות עד ימינו. מנהיגי הציבור בשנות המדינה הראשונות נמנעו מלענות עליהן תשובות ברורות, ועיצבו את הממלכתיות כהסכמה יסודית על היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי ומחויבותה לעקרונות דמוקרטיים. הסכמה זו הייתה ועודנה מקובלת על חלקים גדולים מאוד בחברה. בישראל מתקיים דיון סוער בשאלות כמו מהי מדינה יהודית ודמוקרטית בפועל, כיצד נראית בה השבת, כיצד היא מתייחסת למיעוטים ועוד, אך עצם ההסכמה על ההגדרה הממלכתית אינה עניין של מה בכך. הדבר בולט במיוחד בהשוואה למדינות אחרות שהוקמו בסמיכות זמנים לישראל ושסובלות מאי-יציבות שנובעת בדיוק מכך: חוסר הסכמה לגבי עצם הגדרתה של המדינה.
אולם, חוזקה של ישראל נשען על היבט חשוב נוסף של הממלכתיות – היותה גורם מגייס וקריאה לפעולה. בן-גוריון הדגיש כי הממלכתיות אינה רק עניין למוסדות ולראשי המדינה אלא לכלל האזרחים – שהרי הם בעלי המדינה ולא נתיניה. "החוזה" הממלכתי כולל פעולה מוסדית למען הטוב המשותף, אך במקביל דורש אזרחות פעילה, אחריות למרחב והעדפת האינטרס הכללי על-פני זה האישי. בשנות המדינה הראשונות דרש היבט זה מהפכה של ממש. יהודים רבים לא הזדהו עם המדינות שבהן חיו בגולה, לא היו שותפים למרחב הציבורי ולא ראו עצמם חלק מהאינטרס הכללי. כעת מעמדם השתנה מהיסוד.
מה ניתן לומר על המהפכה הממלכתית הזו בחלוף שבעה וחצי עשורים? האם היא הצליחה או כשלה? מה היו מחיריה? כיצד יש להמשיך? התשובה מורכבת. בפני הממלכתיות הישראלית עומדים אתגרים רבים – יצירת אתוס אזרחי משותף, התגברות על הקצנת השיח, התמודדות עם פופוליזם וציניות ועוד. אולם, קשה לדמיין מציאות ישראלית בלעדיה. דווקא עכשיו, חזרה לעקרונות היסוד הממלכתיים עשויה להיות רלוונטית מתמיד.
